מְנַיִין לְתַרְגּוּם. רִבִּי זְעוּרָא בְשֵׁם רַב חֲנַנְאֵל. וַיִּקְרְא֥וּ בַסֵּ֛פֶר תּוֹרַת. זֶה הַמִּקְרָא. מְפֹרָ֑שׁ זֶה תַרְגּוּם. וְשׂ֣וֹם שֶׂ֔כֶל אֵילּוּ הַטְּעָמִים. וַיָּבִ֖ינוּ בַּמִּקְרָֽא זֶה הַמְּסוֹרֶת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים. אֵילּוּ הַהַכְרִיעִים. וְיֵשׁ אוֹמְרִים. אֵילּוּ רָאשֵׁי פְסוּקִים. רִבִּי זְעוּרָה בְשֵׁם רַב חֲנַנְאֵל. אֲפִילוּ רָגִיל בַּתּוֹרָה כְעֶזְרָה לֹא יְהֵא הוֹגֶה מִפִּיו וְקוֹרֵא (כְּמוֹת) [כְּמוֹ] שֶׁנֶּאֱמַר בְּבָרוּךְ. וַמִפִּיו֙ יִקְרָ֣א אֵלַ֔י כָּל הַדְּבָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וַֽאֲנִ֛י כּוֹתֵב עַל הַסֵּפֶ֭ר בַּדְּיֽוֹ׃ וְהָא תַנֵּי. מַעֲשֶׂה בְרִבִּי מֵאִיר שֶׁהָיָה בְאַסְייָא וְלֹא הָיָה שָׁם מְגִילָּה כְתוֹבָה עִבְרִית וּכְתָבָהּ מיִפִּיו וּקְרָייָהּ. אֵין לְמֵידִין מִשְּׁעַת הַדְּחָק. וְיֵשׁ אוֹמְרִים. שְׁתַּיִם כָּתַב. כָּתַב אֶת הָרִאשׁוֹנָה מִתּוֹךְ פִּיו וְכָתַב אֶת הַשְּׁנִייָה מִתּוֹךְ הָרִאשׁוֹנָה וְגָנַז הָרִאשׁוֹנָה וְקָרא בַשְּׁנִייָה. רִבִּי יִשְׁמָעֵאל בֵּירִבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר. יְכִיל אֲנָא כְתַב כָּל קִרְייָא מִן פִּימִי. רִבִּי חִייָה רַבָּה אָמַר. יְכִיל אֲנָא כְתַב כָּל קִרְייָא בִּתְּרֵין מָנָיי. הֵיךְ עֲבִידָא. זְבַן בִּתְּרֵין מָנָיי זֶרַע דְּכִיתַּן וּזִרַע לֵיהּ וַחֲצַד לֵיהּ וַעֲבַד חַבְלִין וְתָפַשׂ טָבֵיי וְכָתַב כָּל קִרְייָה עִל מַשְׁכֵיהוֹן. שָׁמַע רִבִּי וְאָמַר. אַשְׁרֵי (הַגּוֹי) [הַדּוֹר] שֶׁאַתֶּם בְּתוֹכוֹ.
Pnei Moshe (non traduit)
בתרין מניי. בשני מינים שאני מוציא על זה היאך עבידא וכו' וכל הטורחות של זריעה וקצירה ולעשות חבלים ולצוד הצבאים ולשוחטן ולהפשיט עורם ולכתוב עליהם כל המקרא מקבל אני עלי לעשותן שמע רבי ואמר אשרי הדור שאתם בתוכו שרבי ישמעאל בר' יוסי יכול לקרות הכל מפיו ואתה כותב ואין אתם צריכין לא למקרא בכתב ולא לאיש אחר:
כל קריא מן פומי. שאני בקי כל כך בכל המקרא:
אפילו רגיל תורה כעזרא. הסופר לא יהא הוגה מפיו וקורא אלא מתוך הכתוב שלפניו או שומע מפי הנביא וכותב וקורא כמו שנאמר בברוך מפיו יקרא אלי וגו':
אלו ראשי פסוקים. מהיכן הפסוק מתחיל וממילא יודעין היכן מסיים הפסוק שלפניו:
אלו ההכריעים. הן הקרי ולא כתיב וכתיב ולא קרי שהן מכריעין הדבר:
מנין לתרגום. הרמז במקרא שצריך לתרגמו:
רִבִּי יוֹנָה רִבִּי יִרְמְיָה. חַד מְחַזֵּר. מָנָא. וְחוֹרָנָה מְחַזֵּר. פַּטִּירִין עִם יַרְקוֹנִין. נֹאמַר פַּטִּירִין עִם מְרוֹרִין. וְלָא יָֽדְעִין מָאן אָמַר דָּא וּמָאן אָמַר דָּא. מִן מַה דָאָמַר רִבִּי [יוֹנָה]. מָהוּ לַהֲבִיאָן בְּתַמְחוּיִין 28b שֶׁלְכֶּסֶף. הֲוִי דְהוּא מְחַזֵּר. מָנָא. וְיֹאמַר. סַלָּא. רִבִּי פִינְחָס מְחַזֵּר. פַּטִּימִין בְּנֵי תוֹרִין. וְיֹאמַר תּוֹרִין בְּנֵי תוֹרִין.
Pnei Moshe (non traduit)
ר' פינחס היה מחזיר להמתרגם לתורין ובני יונה פטימין ובני תורין אלא ויאמר תורין ובני תורין. והתרגום שלנו שפנינין ובני יונה ותרגום אחר היה להן בזה:
הוי. ש''מ דהוא מחזיר מנא שרבי יונה היה מקפיד להחזירו להמתרגם מנא משום דנסתפק לו אם מותר להביא בכלי אחר אלא ויאמר סלא שזה הוא התרגום של טנא:
מן מה דאמר ר' יונה. התם בבכורים לעיל דבעי אם יש להביא בכורים בתמחוין של כסף דדילמא דוקא בטנא קפיד קרא ולא בכלי אחר:
ולא ידעין. מי מהן היה מדקדק לומר זה ומי מהן לומר לזה:
חד מחזר מנא. תרגום של טנא אמר אחד מנא והחזירו אלא שיאמר סלא כדלקמן ואידך היה מחזיר לאחד שתירגם למצות ומרורין פטירין עם ירקונין ואמר לו שיאמר פטירין עם מרורין:
רבי יונה ר' ירמיה וכו'. גרסינן להא לעיל בפ' בתרא דבכורים בהלכה ה':
כֵּיצַד הוּא מְבָרֵךְ עָלֶיהָ. זַכַּיי טַבְּחָא בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. הַרָב אֶת רִיבָךְ וְהַנּוֹקֵם אֶת נִקְמָתָךְ הַגּוֹאֲלָךְ וְהַמּוֹשִׁיעָךְ מִכַּףְ עָרִצֶיךָ. עַד כְּדוֹן בַּסּוֹף. בַּתְּחִילָּה. הֲרֵי הִיא כְּכָל שְׁאָר מִצְוֹתֶיהָ שֶׁלְתּוֹרָה. מַה שְׁאָר כָּל מִצְוֹתֶיהָ שֶׁלְתּוֹרָה טְעוּנוֹת בְּרָכָה אַף זוֹ טְעוּנָה בְרָכָה.
Pnei Moshe (non traduit)
הרי הוא ככל שאר מצותיה של תורה. שמברכין וצונו לעשות כך וכך וה''נ מברכין אשר צונו על מקרא מגילה דנצטוינו מלאו דלא תסור:
בתחלה. מאי מברך:
כיצד הוא מברך עליה. לבסוף:
רִבִּי זְעוּרָה בָעֵי. אִילֵּין שְׁלֹשָׁה קְרוּיוֹת מָה אַתְּ עֲבַד לוֹן. כִּשְׁלֹשָׁה שֶׁאָֽכְלוּ כְאַחַת אוֹ כִשְׁלֹשָׁה שֶׁאָֽכְלוּ זֶה בִפְנֵי עַצְמוֹ וְזֶה בִפְנֵי עַצְמוֹ. אִין תַּעַבְדִּינוֹן כִּשְׁלֹשָׁה שֶׁאָֽכְלוּ כְאַחַת. הָרִאשׁוֹן מְבָרֵךְ בְּרָכָה רִאשׁוֹנָה וְהָאַחֲרוֹן מְבָרֵךְ בְּרָכָה הָאַחֲרוֹנָה וְהָאֶמְצָעִי אֵינוֹ מְבָרֵךְ כָּל עִיקָּר. אִין תַּעַבְדִּינוֹן כִּשְׁלֹשָׁה שֶׁאָֽכְלוּ זֶה בִפְנֵי עַצְמוֹ וְזֶה בִפְנֵי עַצְמוֹ. אֲפִילוּ הָאֶמְצָעִי מְבָרֵךְ לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ. אָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר אֶבְדַּוּמָא. לָֽמְדוּ בִּרְכַת הַתּוֹרָה מִבִּרְכַּת הַמָּזוֹן אֶלָּא לָרַבִּים. אִם לָרַבִּים אֲפִילוּ בֵינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ אֵינוֹ מְבָרֵךְ. אָמַר רִבִּי אַבָּא מָרִי אַחוֹי דְרִבִּי יוֹסֵה. עֲשָׂאוּהָ כִשְׁאָר כָּל הַמִּצְוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה. מַה שְׁאָר כָּל הַמִּצְוֹת טְעוּנוֹת בְּרָכָה אַף זוֹ טְעוּנָה בְרָכָה.
Pnei Moshe (non traduit)
אילין שלשה קריות. מה שתיקן עזרא שיהו קורין שלשה בני אדם בתורה בשני ובחמישי ובשבת במנחה ובעי ר''ז השתא דלמדנו ברכה בתורה ממזון מה את עביד לון. כלומר לאיזה דין ממזון את מדמי לון אם כשלשה שאכלו כאחת או דמדמינן להו כשלשה שאכלו זה בפ''ע יכולנו לומר דלא כשלשה שאכלו כאחת שמזמנין ואחד מברך לכולן אלא כמו אלו שאוכלין בפני עצמן וכל אחד ואחד מברך בפני עצמו וכדמפרש ואזיל להנ''מ מן הבעיא:
אין תעבדינון כשלשה שאכלו כאחת. דאם מדמינן להו לשלשה שאכלו ביחד וא''כ מן הסברא היה לנו לומר דמדמינן להו לגמרי לשלשה שאכלו ביחד דכמו דהתם אחד מברך לכולן ה''נ בדין היה שיהא אחד מברך לכולן אלא דמכיון שלמדנו בין לברכה שלפניה ובין לברכה שלאחריה לתורה ממזון וכדרבי וא''כ הואיל דאי אפשר כאן שיהא הראשון מברך לפניה ולאחריה דהא אכתי שנים בעו למיקרי על כרחך דכך הוא דנימא דהראשון מברך ברכה ראשונה שלפניה והאחרון הוא דמברך ברכה אחרונה דלא סגי בלאו הכי והאמצעי אינו אברך כל עיקר דיוצא הוא בברכה ראשונה שלפניה מן הראשון ובברכה שלאחריה וכעין דין ברכת הזימון:
אין תעבדינון וכו'. או דנימא דמדמינין להו להאוכלין כל אחד ואחד בפני עצמן וכל אחד ואחד צריך לברך בפני עצמו דאינן בכלל שאמרו הפותח והחותם וכו' ומהו:
לא למדו ברכת התורה מברכת הזימון אלא לרבים. כך הוא בברכות שם כלומר דמתמה וכי לא למדו לברכת התורה ממזון אלא לרבים דלדידך דאת בעי אם מדמינין להו לשלשה שאכלו כאחת דחייבין בזימון הן ולענין אם אחד מברך בשביל כולן והשתא וכי נימא נמי אם לרבים למדו לברכת התורה מזימון אפילו בינו לבין עצמו לא יברך. כלומר אפילו ברכה כלל לא יברך כשקורא בתורה בפני עצמו בתמיה דהא דוקא בקריאת התורה ברבים אתה רוצה ללמוד מברכת הזימון וא''כ ברכת התורה ליחיד מנין:
אמר ר' אבא מרי. אי משום הא לא קשיא דעשאוה כשאר כל מצות של תורה דלא יהא קורא בתורה אלא כשאר כל המצות שטעונין ברכה אף זו טעונה ברכה כי קא מיבעיא ליה לרבי זעירא לאותן שלשה שתקנו לקרות בתורה מהו לענין ברכה אם אחד מוציא את כולן. ולא אפשיטא הבעיא:
כָּתוּב בַּתּוֹרָה בְרָכָה לְפָנֶיהָ וְאֵין כָּתוּב בָּהּ בְּרָכָה לְאַחֲרֶיהָ. מַה כָתוּב בָּהּ לְפָנֶיהָ. כִּ֛י שֵׁ֥ם י֨י אֶקְרָ֑א הָב֥וּ גוֹדֶל לֵֽאלֹהֵֽינוּ׃ וְכָתוּב בַּמָּזוֹן בְּרָכָה לְאַחֲרָיו וְאֵין כָּתוּב בָּהּ בְּרָכָה לְפָנָיו. מַה כָתוּב בּוֹ לְאַחֲרָיו. וְאָֽכַלְתָּ֖ וְשָׂבָ֑עְתָּ וּבֵֽרַכְתָּ֙ וגו'. מְנַיִין לִיתֵּן אֶת הָאָמוּר בָּזֶה בָזֶה וְאֶת הָאָמוּר בָּזֶה בָזֶה. רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן בְּשֵׁם רִבִּי יוֹנָתָן. שֵׁם שֵׁם לִגְזֵירָה 29a שָׁוָה. מַה שֵׁם שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה [בְּרָכָה] לְפָנֶיהָ אַף שֵׁם שֶׁנֶּאֱמַר בַּמָּזוֹן בְּרָכָה לְפָנָיו. וּמַה שֵׁם שֶׁנֶּאֱמַר בַּמָּזוֹן בְּרָכָה לְאַחֲרָיו אַף שֵׁם שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה בְּרָכָה לְאַחֲרֶיהָ. עַד כְּדוֹן כְּרִבִּי עֲקִיבָה. כְּרִבִּי יִשְׁמָעֵאל. רִבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רִבִּי יִשְׁמָעֵאל קַל וָחוֹמֶר. מָה אִם מָזוֹן שֶׁאֵין טָעוּן בְּרָכָה לְפָנָיו טָעוּן לְאַחֲרָיו. תּוֹרָה שֶׁהִיא טְעוּנָה בְּרָכָה לְפָנֶיהָ אֵין דִּין שֶׁתְּהֵא טְעוּנָה בְרָכָה לְאַחֲרֶיהָ. עַד כְּדוֹן תּוֹרָה. מָזוֹן. מָה אִם תּוֹרָה שֶׁאֵינָהּ טְעוּנָה בְרָכָה לְאַחֲרֶיהָ טְעוּנָה לְפָנֶיהָ. מָזוֹן שֶׁהוּא טָעוּן לְאַחֲרָיו אֵינוֹ דִין שֶׁיְּהֵא טָעוּן לְפָנָיו. רִבִּי יִצְחָק וְרִבִּי נָתָן. רִבִּי יִצְחָק אָמַר. כִּי הוּא֙ יְבָרֵ֣ךְ הַזֶּ֔בַח וְאַֽחֲרֵיכֵן יֹֽאכְל֣וּ הַקְּרוּאִים. רִבִּי נָתָן אוֹמֵר. וַֽעֲבַדְתֶּ֗ם אֵ֚ת י֨י אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם וּבֵרַ֥ךְ אֶֽת לַחְמְךָ֖ וְאֶת מֵימֶ֑יךָ. אֵימָתַי הוּא קָרוּי לַחְמְךָ. עַד שֶׁלֹּא אָכַלְתּוֹ. רִבִּי אוֹמֵר. מָה אִם בְּשָׁעָה שֶׁאָכַל וְשָׂבַע אַתְּ אָמַר. צָרִיךְ לְבָרֵךְ. בְּשָׁעָה שֶׁהוּא תָאֵב לֹא כָל שֶׁכֵּן. עַד כְּדוֹן מָזוֹן. תּוֹרָה. מָה אִם מָזוֹן שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא חַיֵּי שָׁעָה טָעוּן בְּרָכָה לְפָנָיו וּלְאַחֲרָיו. תּוֹרָה שֶׁהִיא חַיֵּי עֲדֵי עַד לֹא כָל שֶׁכֵּן.
Pnei Moshe (non traduit)
ר' יצחק ורבי נתן. פליגי ר' יצחק אמר מהכא למדנו למזון לברכה לפניו דכתיב כי הוא יברך את הזבח ואח''כ וגו':
ר' נתן אומר. מהכא דכתיב ועבדתם וגו' אימתי הוא קרוי לחמך וכו'. כלומר אימתי ניכר שהוא לחם או מים עד שלא אכלת וכתיב ועבדתם וגו' מכאן שהוא טעון ברכה לפניו:
רבי אומר. אינו צריך ללמוד מזון מק''ו מתורה אלא מגופו למדנו מה אם בשעה שאכל ושבע וכו':
עד כדון. לא שמענו אלא למזון תורה מנין וקאמר ק''ו מה וכו':
שאינה טעונה ברכה לאחריה. מן הכתוב בפירוש:
מזון. לברכה לפניה מנין וקאמר דנמי ילפינן איפכא מק''ו מה אם תורה וכו':
עד כדון תורה. לא שמענו מק''ו אלא לברכה שלאחריה לתורה מק''ו דמזון:
כר' ישמעאל. אבל רבי ישמעאל לא דריש לה מג''ש אלא כדר' יוחנן בשמו דיליף לה מק''ו וכו':
עד כדון כר' עקיבא. זו דברי ר''ע דדריש מג''ש:
שם שם לגזירה שוה. כתיב הכא כי שם ה' אקרא וכתיב התם וברכת את ה':
כתוב בתורה. כלומר למדנו מן התורה לברך ברכת התורה לפניה כדקאמר מה כתיב ביה לפניה ומהיכן למדנו מדכתיב כי שם ה' אקרא כשאני בא לקרוא בתורה ואקרא בשם ה' הבו גודל לאלהינו אתם תענו אמן אבל לא למדנו מן הכתוב לברך על התורה לאחריה ובמזון מצינו דלאחריו הוא דכתיב ואין כתיב לברכה לפניו ומנין ליתן וכו':
כתוב בתורה ברכה לפניה וכו'. גרסי' להא לעיל בברכות פ''ז בהלכה א' עד אף זו טעונה ברכה:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source